בוקר קריר בירושלים. קרני השמש משחקות מחבואים בין ענפי עצי הברוש הגבוהים. המכשול מולי גבוה מעט יותר מהשיא הקודם שלי,  אבל המסלול נשאר באותו האורך.

עכשיו אני חייב לנצח גם את המכשול הזה.

אני נועץ את רגלי בקרקע ומכופף את ברכיי, כולי קפיץ דרוך ומוכן להתפרצות. במוחי אני רואה את עצמי מבצע את כל הפעולות הנכונות ומשיג את התוצאה הרצויה.

אויר לריאות, נשיפה חזקה ואני יוצא לדרך. אני מרגיש כמו חץ שנורה מקשת, וכל גופי מלא נחישות ואמונה עצמית.

אני מתקרב לקו הניתור ואז… ספק מבליח בתוכי. תמונה זריזה מופיעה ונעלמת במוחי.

בתמונה אני מתנגש במוט המסמן את הגובה שאני רוצה לעבור. התמונה גורמת לאפקט דומינו מוזר, שאותו אבין רק מאוחר יותר. אני נועץ את הרגל שלי חזק בקרקע ויורה את עצמי בסיבוב מעל המכשול. חלק ממני עובר את המכשול ואני מרגיש שאני עף.

כשהגב התחתון שלי פוגע במוט ומפיל אותו על המזרן העבה, אני מרגיש אכזבה אדירה.

כשאני יורד מהמזרן אני מקלל את עצמי, מתעצבן ואז חוזר לקו הזינוק. בדרך אני מנקה את עצמי, מנער את עצמי ומחזיר לעצמי את אמונה ביכולת שלי להצליח, ושוב אני מוכן.

כך התנהלה רוב הקריירה הזוהרת שלי בתחום הקפיצה לגובה.

במשך חודש שלם (או פחות) מחיי התאמנתי במטרה לנצח באליפות ירושלים לאתלטיקה קלה. הייתי מפותח לגילי וחובב אתגרים גופניים, ולכן נבחרתי לייצג את חטיבת הביניים שלנו בתחרות.

כל העניין היה כישלון די רציני מבחינת המקום שאליו הגעתי בתחרות. למען האמת, אני אפילו לא זוכר איזה מקום זה היה, אבל אני די בטוח שזה לא היה קרוב למקום הראשון.

מה שאני זוכר בוודאות הוא הלקחים שלמדתי מהחוויה הזו.

זה פשוט יותר כשמבינים מהו הדבר שאנחנו עושים כשאנחנו בוחרים להשתפר בתחום מסוים או כאשר אנחנו רוצים לרכוש יכולת חדשה. 

התהליך עצמו הנו נושא מרתק, שעליו אני מתכוון לכתוב חומר רב ומעניין, אך לצורך מאמר קצר זה אסתכן בהסברים פשוטים וישירים ואזמין אתכם להמשיך לעקוב אחרי בעתיד.

אם ננקה את רוב הניואנסים מהתהליך החשוב הזה, נקבל ארבעה שלבים פשוטים להבנה.

שלב ראשון:

הבנת המטרה. מה אנחנו מנסים להשיג?

דוגמא: לשרוך את שרוכי הנעלים.

שלב שני:

לימוד. איך עושים את מה שהחלטנו ללמוד לעשות (או לעשות טוב יותר)?

דוגמא: לומדים את הדרך הנכונה ממישהו שיודע לשרוך נעליים.

שלב שלישי:

תרגול. חוזרים על התהליך החדש – משננים אותו.

דוגמא: שורכים את הנעלים כמה פעמים באווירה רגועה המאפשרת חזרה נכונה על הטכניקה.

שלב רביעי:

אימון להטמעה. מיישמים את היכולת החדשה או המשופרת בחיים “האמתיים”.

דוגמא: בכל בוקר לפני היציאה מהבית שורכים את שרוכי הנעלים תחת ה”לחץ” של ההתארגנות בבוקר.

כנראה שלא חידשתי לכם הרבה בארבעת השלבים האלה. גם אם אתם לא מקפידים על ביצוע הפעולות כפי שכתוב מעלה, אלא עושים זאת בצורה המתאימה לכם, יש טעות נפוצה שאם נתקן אותה נחווה שיפור אדיר במהירות ובקלות שבהן אנו רוכשים או משפרים יכולות.

פקודה במקום נזיפה

תארו לעצמכם שני מפקדים בצבא. אולי כאלה שמכשירים טירונים טריים והופכים אותם ללוחמים ללא חת או לפחות לחיילים מהשורה. שני המפקדים קשוחים וחמורי סבר ובעלי האופי הטיפוסי לתפקיד.

בזמן ששניהם מכשירים את חייליהם בירי בנשקם האישי, האחד נוזף בחייליו כאשר אלה נכשלים בקליעה במטרה “מה נראה לכם שאתם עושים?! במצב אמת האויב יגיע אליכם בהליכה אם תמשיכו לפספס ככה!”

המפקד השני פוקד על חייליו לבצע את הפעולות שהם צריכים לשפר או לשנות – “קובי, קרב את המרפקים שלך אחד לשני מהר! אדם, תסחט את הלחי שלך על הקת! שימו לב לנשימה ותתרכזו במטרה! הנשק הזה יציל את החיים שלכם יום אחד!”

למרות ששניהם קשוחים באותה המידה, התוצאה תהיה שונה בתכלית, מאחר שהמפקד הראשון מנסה לדלג על שלב הלימוד ו/או שלב התרגול, ולעבור מיד לשלב האימון (ביצוע תחת לחץ), בזמן שהמפקד השני מתמקד בלימוד ותרגול באמצעות משוב מהביצוע, ולכן חייליו ישתפרו.

לא מדובר כאן על הבדלים בגישת ההדרכה, אלא על חוסר הבנה בסיסי של תהליך רכישת היכולת.

מה שאנחנו צריכים ללמוד לעשות אחרת הוא להתמקד בפקודה ברורה שניתן לבצע במקום בתחושת התסכול שלאחר כישלון.

אין שום היגיון בפעולה שאינה מקדמת את השיפור.

כל עוד אין הוראה ברורה המעודדת לפעולה, אנחנו דורכים במקום ואף הולכים אחורה.

נשמע פשוט, לא?

האמת שזה באמת פשוט, אבל כמו כל יכולת חדשה אותה אנחנו מנסים ללמוד או לשפר –

אנחנו צריכים לתרגל גם את היכולת לרכוש יכולת.

הנוסחה:

• • • ניסיון – כישלון – משוב ומסקנה – הפקת הוראת תיקון עתידית (פעולה ברורה).
    • ניסיון – הצלחה – הפקת האלמנט להצלחה – תרגול והטמעה.

בואו נתבונן בשתי דוגמאות כדי להבין טוב יותר:

בוקר טיפוסי, בעיניים חצי עצומות אנו מדדים לכיוון המטבח ותוך כדי צעד כבד פוגעים בפינת הקיר או הארון עם הזרת של הרגל. כאב עז מציף אותנו ואנחנו משחררים את מיטב אוצר המילים שלנו לעבר הגאון שמיקם את הקיר בדיוק איפה שאנחנו עוברים בבוקר. אחרי כמה נשימות וניסיון צליעה, שמתגלה כמיותר לגמרי, אנחנו מתמודדים בגבורה עם הכאב וממשיכים את הבוקר.

הנוסחה שיישמנו היא

ניסיון (הליכה) – כישלון (פגיע בקיר) – פורקן תסכול – הפעלת מנגנון התמודדות עם כאב – הדחקת החוויה.

האם יש משהו בנוסחה הזו שיסייע למנוע את הפעם הבאה?

כנראה שלא!

דוגמא נוספת :

יום שישי בצהריים, כולם מתרוצצים בין חנות לחנות כדי להשלים את החוסרים לסופ”ש לפני סגירת החנויות. אנחנו נכנסים למכולת, לא צריך עגלה “אני פה בשביל כמה דברים קטנים בלבד”, בין המעברים מתווספים עוד כמה רעיונות וגם קיבלנו טלפון מהבית שחסר גם שוקולד מריר. הידיים מלאות עד אפס מקום ואנחנו עומדים בתור לקופה בתחושה ששדדנו בנק אבל שכחנו את רכב המילוט. כשתורנו מגיע הכל נשפך מהידיים ואנחנו נאלצים לקושש מוצרים מהרצפה תוך כדי חלוקת מילות סליחה לכל הכיוונים. בפעם הבאה אני אקח עגלה או לפחות סל, אנחנו אומרים לעצמנו.

הנוסחה שיישמנו היא הנכונה:

ניסיון (קנייה זריזה) – כישלון (חוסר נוחות ועיכובים) – משוב והסקת מסקנה – הפקת הוראת תיקון עתידית (בפעם הבאה אקח עגלה).

כמובן שהסיפור קצת יותר מורכב מזה ויש עוד כמה נקודות לגעת בהן כדי להבין איך עושים את זה נכון, אבל המסר שאני מאחל לכם לקחת מכל זה הוא

 שהיכולת להשתפר או ליצור יכולת חדשה היא יכולת בפני עצמה!

אם נשקיע מעט מודעות ומחשבה בכל יום לשיפור יכולת זו, הרי רק נרוויח בלי להפסיד דבר.

ועד הפעם הבאה, תזכרו – לנשום עמוק!